<h1>ארחות חיים הלכ' אבל סימן י"ג</h1>
<h2>דף כז:</h2>
ולאכל משלו. והמנהג להברותו בביצים או בעדשים לפי שהם עגולים כלומר גלגל הוא שחוזר בעולם. כתב הרא"ש כתיב ולחם אנשים לא תאכל (מכל) מכאן דכולי עלמא מחייבי למיכל לחם אנשים. ואין לו רשות לעקור המנהג כי מנהג טוב ויפה הוא כי האבל דואג ונאנח על מתו ואינו חושש לאכל ולבשל כי רצונו למות גם הוא על כן צוה לאכול משל אחרים שיביאו לו שכיניו וקרוביו תבשיל מבושל ולחם ויין והפוחת לא יפחות מסעודה ראשונה וטעמא דמסתבר הוא ועל כן החמירו באכילה ראשונה דאינו משגיח כלל ביום ראשון דיום מר אקרי. ונבאר ביאור דעל כן נהגו כל שבעת ימים מפני עניי ישראל שאינן יכולין לעשות מלאכה ולא יתביישו העניים שאף לעשירים עושין ג"כ על כן נקרא הסעודה "בי טעמא" לפי שמטעימין שם האבילים ולפי דעתי מפני שדורשין שם ונותנין טעם על מה שאירע לו הרע הזה כדי שישוב אל י"י וירחמהו או לנחם אותו ולדבר על לבו עכ"ל. וכתב הריא"ג ז"ל מקום שנהגו לנחם אבילים בביצים ועדשים מאכילין. מקום שנהגו להרבות בסעודה מנחמין תחלה בביצים ועדשים ואחר [כך] אוכלין כל צרכן ע"כ. ובבראשית רבה טעם למה מברין בביצים כשם שאין לביצה פה שהיא עגולה כך האבל שרוצה לקבל שכר לא יפתח פיו אלא ישתוק שנ' וידום אהרן. ואותן שמברין בעדשים יש להם סמך מן המדרש ויזד יעקב נזיד. ולעולם לא יקלוף האבל עצמו הביצה מפני שנראה כרעבתן ונמצא מתגנה על הבריות אלא המנחמין מקלפים לו ואוכל. ואם רצו האבילים שלא לקחת הברה זו ושלא לאכל אותו היום הרשות בידם וכן כתובה בירושלמי וכן נהג (הקר' מישנון) [הקדוש ר' נתנאל מקינון] ואמר סמך לדבר לא תאכלו על הדם ובלילה [היה] אוכל משלו. ואין אוכלין שם [אלא] על הארץ. וכשמברין האבלים במועד אין מברין אותן אלא על מטות זקופות. ואין אומרין ברכת אבילים במועד אבל עומדין בשורה ומנחמין. ואין מניחים המטה ברחוב שלא להרגיל ההספד שהמועד אסור בהספד. מכבדין ומרביצין בבית האבל ומדיחין כוסות וקערות וצלוחית וקיתוניות ומדליקין הנרות אבל אין מביאין שם המוגמר ולא את הבשמים ואין מוליכין בבית האבל המאכל שמברין בו לא בכלי כסף ולא בכלי שעם וכיוצא בהן אלא בכלי נסרים של ערבה קלופה וכיוצא בהן כדי שלא לבייש מי שאין לו. ואין משקין אותן בזכוכית לבנה [א]לא בצבועה שלא לבישי העניים שאין יינותיהן טובות.
